"לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל *וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ* אֲנִי ה'" (ויקרא י"ט, י"ד).

נשאלת השאלה: מה הקשר בין האיסור לקלל חירש או להכשיל עיוור לבין "יראת אלוהים"?

התשובה הפשוטה היא שאנו מצווים לא לקלל ולא להציב מכשול אף על פי שהנפגעים כלל לא ידעו שפגענו בהם כי התורה דורשת מאיתנו לחיות ברמה מוסרית כזו שאנו בוחרים בטוב מתוך רצון פנימי, ולא בגלל לחץ חברתי או חשש ש"יתפסו אותנו".

כאן נכנסת יראת השם. יראת שמיים נמדדת ברגעים שאף אחד לא רואה אותך:

כשאני לא בישיבה אני קם לתפילה במניין? אני לומד?

כשאני רואה לכלוך על הרצפה אני ארים אותו רק כשהחיילים שלי מסתכלים, או גם כשאני לבד?

 

אדם בעל יראת שמיים (יראה=הערצה) יודע ש"מלוא כל הארץ כבודו". והוא בוחר בטוב כי הוא מאמין שהציווי האלוקי הוא הטוב המוחלט. המניע שלו הוא פנימי ולא חיצוני.

זה תהליך ועבודה קשה.

זה קורה על ידי בירור והשגת הידיעה שהקב"ה רואה הכל, וממשיך בבירור עומקן של המצוות והבנות הטוב שהן מוסיפות לעולם ואיך הכל מדוייק כחלק מסדר המציאות.

 

בהמשך הפרשה אנו פוגשים את הציווי:

"לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ *וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'*" (ויקרא י"ט, י"ח).

הרמב"ם וראשונים נוספים מדגישים: "כמוך"- ללא הפרש כלל. בדיוק כפי שאדם אוהב את עצמו, דואג לכבודו וחפץ ברווחתו, כך עליו לנהוג כלפי חברו. כשהטבע האנושי של אהבה עצמית יתועל לדאגה לאחר, העולם יהיה מקום טוב הרבה יותר.

יהי רצון שנמשיך לחיות חיים של אהבה ויראה.